כל האמת על הסנגוריה הציבורית בישראל

אבל זה רק במבט ראשון. מהסתכלות נוספת ומבדיקה יסודית עולה כי המדובר בגוף אשר חולש ומעניק הגנה כיום לכ-90% מהנאשמים העומדים לדין פלילי בבתי המשפט בישראל! האם באמת 90% מהנאשמים במדינת ישראל לא יכולים לממן לעצמם הגנה משפטית? בוודאי שחלקם הגדול יכול גם יכול. אם כן, מדוע בכל זאת קיימת השתלטות כה מסיבית מצידה של הסניגוריה הציבורית בתחום המשפט הפלילי? הרבה מכך יש לייחס לסעיף 15 א(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ”ב-1982 החל על מרבית כתבי האישום כיום והמאפשר מינוי כמעט אוטומטי של סניגור ציבורי לנאשם מטעם בית המשפט ברגע שיש דרישה למאסר בפועל מצדה של הרשות התובעת (דרישה החלה על כ-88% מכתבי האישום המוגשים לבתי המשפט). אז מה לא בסדר בזה? יש הרבה מאוד דברים שהם לא בסדר בזה ועיקרם הם אלה:

זה לא בסדר כי אתם משלמי המיסים מממנים את ההגנה המשפטית של עבריינים רבים שידם כן משגת! לא משנה אם אתה עני מרוד או מיליונר אתה בוודאי תהיה זכאי לסניגור ציבורי. איך זה יכול להיות? על-פי תקנות הסניגוריה הציבורית (ייצוג נאשמים מחוסרי אמצעים) אין היא רשאית לייצג אדם בהיעדר שאלון המעיד על זכאותו הכלכלית, או בהיעדר מינוי מטעם בית המשפט. בפרקטיקה שנוצרה והובאה לידיעתנו לא אחת, טופס שאלון הזכאות הכלכלית לא נבדק כלל ברצינות על ידי אנשי הסניגוריה הציבורית ואף כלל לא מפוקח ומבוקר על ידי גורמים במשרד האוצר האחראים על התקציב של כולנו. יתרה מכך, הפיקוח היחידי, כפי שעולה מהנחיות הסניגוריה הציבורית עצמה אשר הובאו לידיעתנו, הן בדיקות מדגמיות בלבד שהיא עצמה עורכת לצורך אימות המידע שנמסר לה על ידי החשוד או הנאשם במסגרת בדיקת הזכאות הכלכלית שנערכה לו על ידה. אתם מבינים? בדיקה מדגמית ולא יסודית של כל בקשה על-ידי הסניגוריה הציבורית עצמה ללא פיקוח וללא שקיפות. עד כאן לעניין שאלון הזכאות הכלכלית. האופציה השנייה למתן ייצוג משפטי בחינם לכל אדם היא באמצעות מינוי מטעם בית משפט. הבעיה עם זה היא שלבית המשפט אין באמת יכולת או רצון מן הטעם של קיצור ההליכים בפניו להתחיל ולבדוק אודות השתכרותו ונכסיו של האדם העומד מולם וכך יוצא שמינוי מסוג זה הינו המהיר והפשוט ביותר לחשוד או נאשם שידו כן משגת אך בוחר משיקולי כדאיות כלכלית לבחור בסניגור ציבורי, ומנגד המסלול היקר ביותר לכיסו של משלם המיסים. לשם המחשה, כולנו שילמנו על ההגנה המשפטית של הגב’ שולה זקן בפרשת “הולילנד” שערכה בסמוך למשפט חגיגת בר המצווה המפוארת לבנה, כך גם שילמנו בעבור נאשמים המואשמים בתיקים כלכליים ותיקי “צווארון לבן”, ואפילו מימנו את ההגנה המשפטית של חיילים רבים מארגוני פשיעה מוכרים וראשיהם כדוגמת מאיר אברג’יל.

זה לא בסדר כי המחוקק קבע בחוק הסניגוריה הציבורית כי גם מיליונר שהוגש נגדו כתב אישום והוזמן לדיון מקדמי בבית משפט השלום זכאי לעורך דין בחינם. לאור העומס הרב המוטל על מערכת המשפט הישראלית, נשיאים וסגני נשיאים של בתי משפט השלום פיתחו פרקטיקה הקרויה “ימי הקראות מרוכזים” או “ימי מוקד” שהעיקרון המרכזי המנחה אותה הוא ריכוז מספר גדול של תיקים פליליים, פשוטים יחסית, בידיו של שופט-מוקד. במהלך יום הקראות פועל השופט, באותם תיקים שמתאימים לכך, להבאת הצדדים, במידת האפשר, לסיום ההליך בדרך מוסכמת, לרבות בדרך של הסדר טיעון או בדרך של חזרה מאישום. מנקודת מבטו של בית המשפט, מטרתו של יום ההקראות היא לייעל את עבודתו ולהביא לסיומם של תיקים במהירות שאינה מאפיינת את הטיפול בתיקים בהליכים הרגילים בבית המשפט. המצב שנוצר בפועל הוא מעין אווירה של שוק המובילה לעיתים נאשמים רבים להודות בעובדות כתב האישום במסגרת עסקאות טיעון שלא מבחירה מדעת ומתוך מחשבה כי רק כך תסכים התביעה להקל בעונשם. התוצאה היא שנאשמים רבים לא מקבלים את דינם בבית המשפט והחפים מפשע שביניהם נאלצים להודות בעובדות כתב אישום שלא ביצעו. מה תפקידה של הסניגוריה הציבורית בימים אלה? אווירה של שוק נכתב לעיל ולא בכדי, לכל יום מוקד מקפידה הסניגוריה הציבורית לשלוח עורך דין מטעמה אשר מרים את קולו ולא מתבייש לשאול “מי צריך עורך דין?”. לא משנה אם אתה עני מרוד או מיליונר אתה זכאי על פי חוק הסניגוריה הציבורית לעורך דין על חשבון משלם המיסים הישראלי. סעיף 18(א)(16) בחוק הסניגוריה הציבורית, דן בזכות לייצוג בימי הקראות וקובע כי נאשם שהוזמן לדיון מקדמי לפי סעיף 143א לחוק סדר הדין הפלילי זכאי אוטומטית לייצוג מטעם הסניגוריה הציבורית ואין צורך בהחלטת מינוי שיפוטית לצורך ייצוג נאשם ביום הקראות. אז בזבוז כספי ציבור כבר אמרנו, ואפילו נסכים לזנוח לרגע לשם הדיון את העובדה שהתנהגות זו מהווה שידול אסור על-פי כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, מה שעוד צריך להטריד כל אחד מאיתנו היא העובדה שבין הסניגור הציבורי, שכאמור מייצג את רוב הנאשמים באותו יום הקראות, לבין הנאשם לא מתפתחים שום יחסי אמון הנדרשים לייצוג משפטי ראוי, וכך יוצא שלרוב נוצר אצל הסניגור הציבורי התמריץ לסיים את הדיון בתיק באופן מיידי ולא ליתן ייצוג יסודי ואחראי, זאת עקב שיטת התגמול הנהוגה בסניגוריה הציבורית עליה נדבר בהמשך.

זה לא בסדר כי מי שחטא לכאורה צריך לשלם! העמדת סניגור ציבורי בחינם לכל נאשם בעל אמצעים איננה מתיישבת גם עם עקרון הגמול לפיו יש לשאוף להעניש כל עבריין כגמולו. ומה אם הנאשם באמת חף מפשע אתם בוודאי שואלים? במידה והנאשם יזוכה בדינו תתכבד המדינה ותחזיר לו את הוצאות מימון הסניגור הפרטי בהתאם לתעריפים הקבועים בחוק הסניגוריה הציבורית.

זה לא בסדר כי המצב שנוצר כיום הוא שלמדינת ישראל ישנו מונופול בהליך הפלילי, שכן מן הצד האחד ניצבת המדינה המיוצגת על-ידי התביעה המשטרתית או הפרקליטות ותפקידה להעמיד אדם לדין, לנהל נגדו משפט ולהחמיר בעונשו כמה שרק ניתן אם יימצא אשם, ומן הצד האחר ניצבת הסניגוריה הציבורית המהווה גם היא גוף מטעם המדינה שעובדיה ושלוחיה מקבלים את שכרם מקופתה ונדרשים לא אחת “ליישר קו” עם המדיניות והפרקטיקה הממסדית, דבר שיש בו כדי לכרסם בהליך עשיית הצדק.

זה לא בסדר כי התמריץ של הסניגור הציבורי לתת לנאשם אותו הוא מייצג את השירות הטוב ביותר לא תמיד קיים, לא רק בגלל שאין הוא מקבל ממנו בפועל את שכרו, ואפילו לא רק בגלל השכר הזעום שהוא מקבל ביחס לעבודתו בסקטור הפרטי, אלא ובעיקר בגלל שהסניגור הציבורי לא נותן דין וחשבון לגבי אופן ניהול התיק לנאשם, שאת טובתו הוא אמור לשוות לנגד עיניו, כי אם לממונה עליו בסניגוריה הציבורית האחראי על המשך העסקתו.

זה לא בסדר כי תקציב הסניגוריה הציבורית בתחילת דרכה עמד על כ-10 מיליון ₪ בשנה בלבד, והיום, מספר שנים לא רב יחסית לאחר הקמתה, התקציב עומד על כ-350 מיליון ₪ בשנה, והחמור ביותר הוא שהתקציב הזה ממומן מהכיס של כולנו ומכסה את ההוצאות המשפטיות של כמעט כלל הנאשמים בפלילים בישראל, שמרביתם כן יכול לממן לעצמו הגנה משפטית טובה על-ידי סניגור פרטי אך מעדיף להצהיר שאינו יכול לעשות כן כדי לקבל ייצוג משפטי בחינם.

זה לא  בסדר כי ברגע שהסניגוריה הציבורית מחזיקה ברוב רובם של התיקים הפלילים הרי שיש בידה לקבוע מי מציבור עורכי הדין יוכל לעסוק בתחום ומי יוותר בחוץ, כאשר לא בהכרח השיקולים הם תמיד מן העניין. יש בכך כדי לפגוע פגיעה אמיתית ואנושה בחופש העיסוק וביכולת של עורך הדין לבחור בתחום הפלילי ככל ולא ימצא מתאים לשרת בחיק הסנגוריה, כמו גם פגיעה של ממש ביכולת של עורך הדין לקבוע את רמת ההשתכרות שלו, כאשר שכרו עבור הטיפול שהוא נותן ללקוחותיו נקבע מראש על פי תעריפים של אותו גוף ולא בהתאם לשיקול דעתו בתנאים של שוק חופשי.

זה לא בסדר כי עומס התיקים ואופן קבלת משכורתו של הסניגור הציבורי מהמדינה אינה מתמרצת אותו להעניק את השירות הטוב ביותר ללקוחו ולעיתים אף לא את ההגנה המשפטית הראויה. יום של עורך דין פלילי מכיל מספר מוגבל של שעות, וכאשר הוא מקבל על עצמו עוד ועוד תיקים הוא למעשה נדרש להקדיש פחות ופחות זמן לכל תיק דבר המשפיע על איכות הייצוג המוענק לנאשם. מדוע שסניגורים ציבוריים יקבלו על עצמם יותר עבודה מאשר יוכלו לעמוד בה? פשוט מאוד, שכר הייצוג שניתן להם על-ידי המדינה הוא נמוך ביחס למקובל בסקטור הפרטי ולכן נוצר אצלם התמריץ לקבל על עצמם עוד ועוד תיקים כדי להתפרנס בכבוד, גם אם לעיתים הדבר הוא על חשבון איכות הייצוג הניתן ללקוח. מנגד, הגנה משפטית הניתנת על ידי עורך דין פלילי פרטי אשר מקבל שכר ראוי לעבודתו ויכול לברור לעצמו את תיקי לקוחותיו מבטיחה ברוב המקרים את מקסום איכות הייצוג והשירות הניתן מטעמו ללקוח שכן הדבר בבחינת “פחות, זה הרבה יותר“, כמו גם ייצוג ללא מורא ומשוא פנים ומבלי שיהיה תלוי בשום צורה ואופן במדינה ונגזרותיה. על כן, ברירת המחדל של כל נאשם צריכה להיות ייצוג על-ידי עורך דין פרטי ולא ייצוג מטעם הסניגוריה הציבורית.

לשם המחשת הדברים להלן לקט חלקי בלבד של החלטות:

ראו את דבריו המאירים של שופט העליון נעם סולברג בבש”פ 2795-15 שנכתבו לאחר תחילת מאבקנו זה ואשר במסגרתם הוא מציע לקבוע מנגנון חיוב בתשלום למי שיבזבז לריק את משאבי הסניגוריה הציבורית:

“בשולי הדברים אציין כי חוששני שהלך-מחשבתו של המשיב הוא כמאמר חז”ל: “אסיא דמגן במגן – מגן שוה” (=רופא שמרפא בחינם – שווה חינם”, בבלי, בבא קמא פה, א). דומה כי לא שווים בעיני המשיב עורכת-הדין שמונתה בראשונה, ועורך-הדין שמונה בשניה, מטעם הסנגוריה הציבורית לייצגו במשפטו. לאזרחי המדינה, אשר נושאים בעלות שכרם של אֵלו, מדובר בטבין ותקילין. בנקל זכה המשיב לקבל יצוג מטעם הסנגוריה הציבורית, ואם ראה לוותר על הייצוג הזה ולבכּר תחתיו יצוג פרטי, מן הראוי לסנגוריה הציבורית לשקול לחייבוֹ בעלות הייצוג מטעמהּ. יתכן שיש מקום לעיגון מנגנון מעין זה, על מנת למנוע קלוּת דעת ביחס לייצוג המקצועי שניתן מטעם הסנגוריה הציבורית. אמר מי שאמר, שבמקומותינו, עבריין צעיר שנתפס לפלילים, זוכה עד מהרה בייצוג משפטי מטעם הסנגוריה הציבורית במשפטו, חינם אין כסף; בעוד אביו, המבוגר, ישר-דרך, חולה סרטן, אינו זוכה לקבל תרופה הנחוצה לו, משום שאינה כלולה בסל הבריאות, מחמת מחסור במשאבים. גם אם יש קורטוב של דמגוגיה באמירה זו, היא ראויה למחשבה.”

פסקי דין פליליים נוספים בהם הוטלה ביקורת על התנהלות הסניגוריה הציבורית:

ת”פ 51567-07-12
ת”פ 31833-04-11
ת”פ 26999-04-13
ת”פ 5975-11-12

הלכה למעשה, קם הגולם על יוצרו והסניגוריה הציבורית אינה משרתת עוד רק את מעוטי היכולת כפי שהיה בתחילת דרכה אלא הפכה לבחירה האוטומטית של רוב הנאשמים שידם משגת אך בחרו משיקולי כדאיות כלכלית להטיל את הוצאות מימון הגנתם על חשבון משלם המיסים הישראלי.

בעבר נעשו מספר ניסיונות להגביל את השתלטותה המסיבית של הסניגוריה הציבורית על השוק הפלילי כאשר ראש לשכת עורכי הדין בזמנו, עו”ד יורי גיא-רון פנה במהלך שנת 2010 לשר המשפטים והתריע על כך בקול תרועה רמה ועל הצורך שבתי המשפט והמשטרה יפנו תחילה את החשוד או הנאשם תחילה לסניגור פרטי טרם הפנייתם לידיה של הסניגוריה הציבורית אולם ללא הועיל.

פרישתה הרחבה של הסניגוריה הציבורית כתמנון רב זרועות במסדרונות בתי המשפט, בתי המעצר ותחנות המשטרה השונות חוסמת את המגזר הפרטי, יוצרת מונופול כאמור, נוטלת לעצמה תיקים שלא היו אמורים להיות אצלה מלכתחילה ופוגעת בחופש העיסוק של עורכי הדין הפרטיים, פוגעת בנאשמים עצמם ובאיכות הייצוג שלהם וכמובא בסופו של יום מביאה לפגיעה במשטר הדמוקרטי ומכרסת בהליך עשיית הצדק.

לצורך קבלת הפרופורציות של נושא ההשתלטות כך בשנה הראשונה להקמתה ייצגה הסניגוריה ב-3000 עניינים פליליים ואולם כיום המדובר בעשרות אלפים של תיקים ועניינים פליליים.

אז נכון, יש על הפעילות של הסנגוריה הציבורית סדרה ב”Yes” שנותנת מבט אוהד ומזדהה בכל הקשור להבטחת זכויות נאשמים בישראל ונכון שנחשפתם לכל מיני פרסומים על כמה שהמוסד הזה הכרחי, אולם זכרו תמיד כי אלה הן בדיוק הפעולות שיכולות ואמורות להתבצע על ידי סניגור פרטי באופן שרואה את טובת הלקוח באופן הטבעי והבריא ביותר, ללא שיקולים כאלה ואחרים ואשר אינם אמורים להוות משתנה בתוך הפונקציה המשפטית למעט מקרים של נזקקים ומוגבלים, אלה בדיוק הפעולות שיכולות ואמורות להתבצע על ידי סניגור פרטי ללא לחץ והיקף טיפול בלתי אפשרי בתיקים הפוגע באיכות הייצוג, אלה הן בדיוק הפעולות שיכולות ואמורות להתבצע על ידי סניגור פרטי על חשבון הנאשם בפלילים עצמו ולא על חשבון כספי משלם המיסים!

החזרה לשפיות בכל הנוגע לפעילותה של הסניגוריה הציבורית בסופו של דבר תשפר גם את השירות וגם את איכות הייצוג שהסניגוריה הציבורית תעניק לקהל לקוחותיה הטבעיים שהיו אמורים להיות בהתאם לקביעת המחוקק אזרחים מחוסרי אמצעים בלבד.

אין מנוס משינוי חקיקתי אשר יימנע את המינוי האוטומטי של סניגור ציבורי הקיים כיום לכל מי שיש לגביו דרישה למאסר בפועל. הרי רוב רובו של ההליך הפלילי משמעותו פוטנציאל המאסר המרחף מעל לראשו של הנאשם וזוהי חלק מתכליתו, המינוי האוטומטי המונהג כיום הינו בבחינת לעג לרש.

ישנה חובה מוסרית וצודקת לחזור לבדיקה של קרטריונים שהם בעיקרם כלכליים תוך היזדקקות אמיתית לקביעה האם יש צידוק לייצוג נאשם על-ידי הסניגוריה הציבורית ולא הסתפקות במילוי צורני בלבד של טופס שאלון הזכאות הכלכלית כיום שלא נבדק כלל ברצינות על ידי אנשי הסניגוריה הציבורית ואף לא מפוקח ומבוקר על-ידי גורמים במשרד האוצר האחראים על התקציב של כולנו.

ראוי לקבוע כי רק מקום שקיים חשש ממשי כי ייגרם עיוות דין ללא ייצוג משפטי לנאשם, תינתן מינויו של סניגור ציבורי. שינוי הפרקטיקה הקיימת כיום בחקיקה יביא לקץ המינוי האוטומטי הניתן לסניגוריה הציבורית מצד שופטים על מנת ו”לקצר הליכים” המתנהלים בפניהם. עסקאות טיעון לדוגמא, עלולות להוות כלי שסניגורים ציבוריים יעדיפו לראות בו כאטרקטיבי מדי גם במצבים בהם הדבר לא תמיד יענה על הצורך ועל טובתו המוחלטת של הלקוח שהם מייצגים, שכן יש בדבר כדי להביא להפחתה משמעותית מצדם בהיקף העבודה בתיק הלקוח, דבר שיאפשר להם להמשיך ו”להעמיס” על עצמם עוד ועוד תיקים חדשים ובכך להשתכר יותר. לאור כך, החשיבות של הייצוג על-ידי סניגור פרטי כשאין צידוק אמיתי למינויו של סניגור ציבורי הינה קריטית וכזו שיכולה להשפיע בסופו של יום על התוצאה המשפטית ללקוח, שגם כך נמצאת בבעיה לאור פרסום דו”ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לפיו 99.9% מן הנאשמים מורשעים בדינם.

הגיע הזמן לשינוי, הגיע הזמן לפרק את המונופול המזיק שהסניגוריה הציבורית מחזיקה בו תוך הפיכתה לשחקן ראוי אך לא דומיננטי כל כך בהליך הפלילי. הגיע הזמן שהמחוקק ישנה את חוק הזכאות כך שחובת הייצוג המוסדרת בסעיף 15א(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, ואשר חלה באופן אוטומטי על רוב כתבי האישום כיום לאור הודעת המאשימה כמעט בכל כתב אישום כי תבקש להטיל מבית המשפט להטיל על הנאשם מאסר בפועל באם יורשע, תתוקן כך שתוכפף לנסיבות המפורטות בסעיף 18 לחוק הסניגוריה, שעיקרם מתן ייצוג משפטי בחינם למחוסר אמצעים לפי אמות מידה שקבע שר המשפטים, או למצבים בהם מדובר בנאשם המסרב לקבל על עצמו ייצוג של עורך דין ובית המשפט חושב אחרת.

הגיע הזמן שבתי המשפט יחדלו למנות באופן אוטומטי ייצוג לנאשמים שידם משגת רק משום רצונם “לקצר הליכים” המתנהלים בפניהם, ויעשו שימוש במינוי הניתן להם במסגרת החוק במשורה ורק במצבים בהם באמת שוכנעו עמוקות כי מתעורר חשש ממשי שייגרם לנאשם העומד מולם עיוות דין אם לא יינתן לו ייצוג משפטי בחינם על-ידי הסניגוריה הציבורית.

סיום המונופול שקיים לסניגוריה הציבורית בהליך הפלילי יביא להפסקת הכרסום בהליך עשיית הצדק וכן יאפשר לה להתמקד באיכות הייצוג ולא רק בכמות המיוצגים על-ידה, וכן יביא להגשמת מטרה חשובה לא פחות של שמירה על קופת המדינה ומניעת בזבוז משאבים שלא לצורך על מנת ולהתמודד עם היעדים החברתיים-כלכליים האחרים שישנם והחשובים לא פחות כגון: נגישות לשירותי הבריאות והחינוך, הגדלת מאגר הדירות בשיכון הציבורי ועוד.

חקיקה ונהלים

? חוק הסניגוריה הציבורית, תשנ”ו-1995 – סעיף 18
? חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ”ב-1982 – סעיף 15
? תקנות הסניגוריה הציבורית, תשנ”ו-1996
? תקנות הסניגוריה הציבורית (חובת תשלום של זכאים לייצוג) (הוראת שעה), התשע”ב-2011

לקט פרסומים